מבקר.ת יקר.ה,

לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה ב-1945, הטראומה מהשואה מפשעי המשטר הנאצי השפיעו באופן מהותי על הזהויות היהודיות באירופה. חוסר הנכונות של אוסטריה להתמודד ולהכיר בעברה הקרוב, חוסר המחויבות שלה ביחס לתקופת השלטון הנאצי ולפשעים שהתרחשו בה, יצרו בסופו של דבר מעין היפוך בין הפושעים לקורבנות שהשתיק את הניצולים, הקורבנות הפסיכולוגיים, ואת משפחותיהם, ודרש מהם להשלים עם המאורעות. היפוך זה הפך את פניהם של הקורבנות למראות שאף אחד לא רצה להסתכל להם בעיניים.

בתקופה ההיא, התמודדו ניצולי השואה עם האובדן, האבל, הפחד, חוסר הוודאות ועם הנזקים הבריאותיים, הפסיכולוגיים והכלכליים שנגרמו להם, בעודם מנסים להתחיל פרק חדש בחייהם, תחת סדר חברתי חדש. זיכרון השואה הפך בפועל למעמסה על כתפי הניצולים ובני משפחותיהם בלבד. מצב זה הגיע לשיאו בניסיונם של הניצולים להתאים את עצמם לחברה הסובבת אותם, להיטמע, ואם לומר זאת באופן בוטה – "להתנהג יפה" כניסיון, בניגוד למה שכבר למדו על בשרם, להפוך אנטישמיים לפילוֹ-שמיים. גישת ה"רק לא למשוך יותר מדי תשומת לב" הובילה לסוג של נטישה-עצמית, שכן זהותו של אדם כיהודי נקבעה על בסיס תפיסה שלילית שלו מהסביבה הלא-יהודית ונחוותה כסטיגמה. למצב זה היו השלכות רבות ומגוונות, והגיעו במקרים רבים למצב של הכחשה עצמית.

הקהילות היהודיות, אלה שלא הושמדו כליל, היו כה עסוקות בהתמודדות עם אירועי העבר, עד כדי כך שבמשך עשורים לא היו חופשיות לפנות מקום לחיים מאושרים בהווה.

עם השנים, הצליחו מעטים להמשיך ולקיים את הזהות היהודית שלהם באופן חיובי. אך בצל העבר, אף אחד לא רצה או יכול היה להציג את זהותו היהודית בסביבה לא-יהודית. עם השנים הפכה השואה לזיכרון בשחור-לבן שהלך והתרחק מחיי היומיום הרב גוניים והמורכבים. כך, הזהות האישית של יהודי אירופה התנתקה מהשואה. שכן, כיצד אמור מישהו להיות מסוגל להעביר משהו חיובי לסביבה החיצונית, שלא היה מסוגל לחוות ולהרגיש חיובי בהקשר ההיסטורי?

באוסטריה, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, האמינו שאין עוד עתיד לקהילות היהודיות. גני ילדים בתי ספר, מוסדות תרבות וחינוך יהודיים ומוסדות מחקר יהודיים התפתחו רק בשנות ה-80. לפני כן, אף אחד לא ראה הגיון בהשקעה במשהו שממילא חשבו שאין לו עתיד. כיוון שכך, הגבילו הקהילות היהודיות את התמקדותן בטיפול בקשישים, בחולים ובמורשת היהודית שלהם; שוב – התמקדו בעבר ולא בהווה או בעתיד. זה היה נכון במיוחד עבור חמש הקהילות היהודיות שזה עתה הוקמו מחוץ לווינה, שתמיד התאפיינו במספר קטן של חברים כתוצאה ממס' ניצולים נמוך או מהגירה. קהילות אלו התקיימו בהתאמצות מסורה להיטמע בסביבה הלא יהודית. להיטמע כפי שהחברה החיצונית ציפתה מהם: בשולי החברה. וכך זה המשיך עד שבעקבות פרשת ולדהיים וחשבון הנפש של שנת 1988, התחילה הפרדיגמה להשתנות בצעדים קטנים.

לראשונה מזה שנים רבות הצלחנו, כיהודים, לקבל את השואה כחלק חשוב ומהותי מהזהות וההיסטוריה האירופית-יהודית, אך מבלי לרצות לראות את מורשתנו מצטמצמת לשואה בלבד או להגדיר את הקיום שלנו על פיה בלבד. כי ליהדות, כפי שאנו מבינים כיום, יש היסטוריה בת אלפי שנים. היהדות חיה, מגוונת ונוכחת בהווה. עלינו, כקהילות יהודיות, לשקף זאת בהתאם. זה לא כל כך פשוט עבורנו במפגש עם העולם החיצון כיוון שכעת, ככל שההיסטוריה ותרבות הזיכרון התפתחו ומשגשגות, לעיתים נדמה שאנחנו נתפסים יותר כנציגיו של עולם "שהיה ואיננו עוד" מאשר של עולם "חי".

בעיניי, אישית, המשימה החשובה ביותר שלנו הינה לחזק את החיים היהודיים מבפנים ולהוביל את הקהילה היהודית המקומית כקהילה דתית מסורתית, בטוחה בעצמה וכקהילה בעלת דעות ברורות. כקהילה העוסקת גם בנושאים טעונים, מנקודת מבט פנימית-יהודית, ופועלת במסירות לפיתוח בר קיימא לצורך פיתוחה והמשכיותה.

הקהילה היהודית בזלצבורג רואה עצמה לא רק כנקודת מפגש וכמייצגת המרכזית לכל יהודי במחוז, אלא גם לכל מי שמתעניין בתרבות היהודית או בדת היהודית לראשונה, או בכל שלב במסע האישי לעבר חיבור עם היהדות. בדרך זו, אנו רוצים לתרום תרומה מתמשכת להבנה ולדו-קיום בין קהילות מדתות ותרבויות שונות במדינה, המתבססת על כבוד הדדי.

כנשיא הקהילה היהודית של זלצבורג, אני מברך אותך בגלישתך באתר האינטרנט שלנו ומודה לך על ההתעניינות. אשמח לארח אותך באחד מסיורי בית הכנסת שלנו או באחד או יותר מאירועי הקהילה הקרובים.

בכבוד רב,
אלי רוזן